<h1>נדה כ"ז ע"א</h1>
<h2>דף פב.</h2>
גם הלכה זו תכופה לעניין של מעלה. לא להתגאות ולהתנטל באתי לפרש עניין מין במינו בטל, אך יש בהן מילין ככובד אבן וחול נטל. א.גוזה יסוד, אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' שאי אפשר לשחוט' שתיעשה נבילה. ומסקי' בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], דאינו מטמא לא במגע ולא במשא אע"פ שכ[ש]נושא נושא בברור הנבילה, כיון שבטילה הרי כמו שאינה. ולא דמי לתערובת איסור והיתר יחד במין בשאינו מינו, דבטל לכ"ע, אפ"ה א"ר יוחנן [ע"ז ס"ז ע"א] טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, דהתם נהנה מטעם האיסור ומרגיש בו מפני שאינו מן ההיתר, וגמרי' לה בפסחי' [מ"ד ע"ב] ובנזיר [ל"ז ע"א] ממשרת ליתן טעם כעיקר יין בפת. ודוגמתו הכי ואמרי' [סנהדרין ס"ב ע"ב], אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכו', אבל מין במינו אינו מרגיש בטעמו כשנתערב. ולהכי אמרי' בפ' התערוב' [זבחים ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, ורמינן עלה בזבחים, ומשני הא ר' יהוד' משמ' דנפשיה והא ר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, דתני ר' יהודה אומר משמי' דרבן גמליאל אין דם מבטל דם. ומהשת' בכל מקום שתמצא בתלמוד דר' יהודה סבר מין במינו לא בטל בזבחי' [שם ע"ב] ובהקומץ רבה [כ"ב ע"ב] ובשחיט' חולין [צ"ח ע"ב] ובפ' הערל [פ"ב ע"א] ובסוף מסכת ביצה [ל"ח ע"ב] ובאלה רבת', ר' יהודה משמי' דרבי', אבל ר' יהודה גופ' סבר כרבנן דבטל. ובכל מקומות שהקשה, והא ר' יהודה אית לי' מין במינו לא בטיל, איך ידע התלמוד איזה ר' יהודה הוא המוזכר אם דידיה אם דרבי'. בשלמ' אם בשביל לתרץ בא התלמוד שפיר, אבל אם ראה להקשות בשום מקום, דבר זה נפרש שלעולם יש הוכחה, כגון הך דגרסי' בפ' גיד הנשה [ק' ע"א], רבה בר בר חנה חתיכה של נבילה וכו', עד דפריך, מכדי רב נחמן אמרה לשמעתי' כר' יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל, מאי אירי' משום נותן טעם אפי' לא נותן טעם נמי הלשון דחקו מדנקט מפני שהוא (אינו) [מינו], משמע כר' יהודה משמיה דרבן גמליאל. וכן בפ' כל הבשר, הלכה, טיפת חלב [ק"ט ע"א] פריך הכי מדנקט מפני שהוא מינה. ודוק ותשכח אם לא זה לא היה לו מקש' כלל. ואפי' אם ר' יהודה הי' אומר בפירוש, דלא ידעינן הי ר' יהודה הוא. והא דנפלו ונתפצעו דהניזקי' [נ"ד ע"ב], על כורחי' ר' יהודה דידיה, דאי משום מין במינו אפי' נתפצעו נמי. ומ' שנחלקו אביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א], בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי, היינו לר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, מדנקט טעמ' משום מין במינו. והך דסוף ביצה [ל"ח ע"א] נמי הכי הוא. אבל הך דעשה עיסה מין חטין ומין אורז וכו' עד אלא מין במינו ברובא, מוקמי' התם [זבחים ע"ח ע"ב] כר' יהודה דידיה. ומעתה הא דתניא בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], אפי' (בשר) [אפר כשר] שנתערב(ה) באפר מקלה הוא לא מטמא אפי' במשא, מיתוקמ' כרבנן וכר' יהודה דידיה. אע"ג דפריך עלה מרב חסד', ההיא מיתוקמ' בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], דאליב' דר' יהודה דמשמ' דרביה קאמר לה, דרב חסדא סבר בתר בטל אזלי' ור' חנינא בתר מבטל אזלי', תלמוד' לא פריך אלא מרישיה דמילת' דרב חסד', דאמר נבל' בשחוטה דהוי מין בשאינו מינו דבטל לכ"ע, ופריך מביטול אביטול למאן דאית ליה מינו ברובא א"כ שוה לשאינו מינו ליטמא מיהת במשא. ולבסוף מסיק דאינו מטמא לא במגע ולא במשא, ומילתי' דרב חסד' מיירי לענין טומאה, דומיא דאפר כשר באפר מקלה. ומיהו הוא הדין נ"ל שבטל ומותר לאכול דאם הם חתיכות שלימות אוכל האחת ותו[לה] להאיסור בשתים הנותרות וכן השנית וגם את השלישית יאכל ותולה האיסור באותם שאינם בעין. כדמוכח בהלכו' ג' קמייתא בהתערוב' [זבחים ע"ד ע"א], גבי הטבעת של ע"ז שנתערבה צריך להרים מפני גזל השבט, כדאי' בתלמוד ירושלמ' [פ"ג ה"א] אבל בשאר איסורי' כולהו שריין על דרך שפירשתי. ואם נימוחו החתיכות נמי הדין כן נבילה בטילה בשחוטה, דהוי מין בשאינו מינו, ושחוטה אינה בטילה בנבילה, דהוי מין במינו דבתר מבטל אזלי'. ונראה בעיני דאפי' אם יש בהן כזית בכדי אכילת פרס בטילה הנבילה בשחוט' ברובא, אע"ג דרב חשיב ליה מין בשאינו מינו, פירשנו לעיל דחייב עליו כזית בכדי אכילת פרס, הכא דאינו מרגיש בטעם האיסור ושווין בשמא ובטעמ' אלא מפני שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה חשיב ליה מין בשאינו מינו. והא דאמר רבא בפ' התערובת [ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, היינו נמי לעניין זה דשרי לאכול. והא דאמר ריש לקיש [שם ע"ח ע"א] הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור, משמע אסור, התם כל שלשתן דבר אסור, וכי היכי דאינו מטמא במשא אע"ג דברור הטומאה בידו, הכי נמי שרי לענין אכילה מין במינו, למאן דאית לה ברוב'. ונ"ל דרב חסד' עדיפ'. ומדאביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א] הוא דפליגי אי בתר שמא אזלי' או בתר טעמ', דאינהו לא חיישי' איפשר למיהוי כוותיה אפי' שוה לו (במשא) [בשמא] ובטעמ', דומי' דנבילה ושחוטה, דשני מנחות, דפריך להו [מנחות כ"ג ע"ב], וכן נמי אם משונה בטעמ' ובשמא לא חיישי', מדפריך לרב חסד' (מתיכלה בקצה) [מתיבלה בקצח] ובסבר' בעלמ' פליגי. ונר' הדברי', שאם היתה החתיכה ראוייה להתכבד בה מפני האורחין, אי נמי חתיכה גדולה שהגיע לכלל את שדרכו למנות לר' יוחנן אי נמי כל שדרכו למנות לר"ל, בהא כ"ע מודו דאין לה ביטול מטעם (חשיבותיו) [חשיבותה]. ורב חסד' ורב חנינ' לא איירי אלא בחתיכה שלא הגיעה לכל שדר'. וגם ר' יהודה ורבנן לא נחלקו אלא בקטנה או נימוחה, כדאמרי' בפ' הערל, והאי במאי עסקי' בשנימוחה ור' יהוד' לטעמ' דאמר מין במינו לא בטיל. ופלוגתייהו בפ' הערל, היינו לר' מאיר, כאשר פירשתי בתשובה שלפני זאת, גבי את שדרכו לימנות שנינו, פתרון מבואר. ונ"ל דלמאן דאית ליה מין במינו, לא בטיל לא שנא בדבר לח ולא שנא בדבר יבש. דהא מצינו מולקח מדם הפר ומדם השעיר גמר והוא לח. ובדבר יבש נמי מצינו בחתיכה דאיירי בה ר' חנינ' ור' חסדא, שלא הוזכר בה נימוחה אך שתהא קטנה. ולרבנן ולר' יהודה דידיה בטל ברוב, לא שנא לח ולא שנא יבש, כדאמרי' בהניזקין [נ"ד ע"ב], גבי נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר' מאיר ור' יהודה, ומסיק והא הכא מדאוריית' חד בתרי בטל והא קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד. ומיהו גבי ערלה וכלאי הכרם בעינן מאתיים להעלות, מאסמכתא דקראי בספרי [קרח פ' קכ"א], וכן תרומה בק' ילפינן התם ואסמכתא בעלמא, אבל מדאורייתא בטלים ברוב כדאמרינן בפ' נוטל אדם [קמ"א ע"ב], ר' יהודא אמר אף מעלין את התרומה באחד ומאה ומדאורייתא ברוב, כדאמרינן (בסוכה) [בנדרים] פרק הנודר מן הירק, [נ"ט ע"א] והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטילה ברובה, דתנן סאה תרומה וכו'. ואע"ג דיש לדחות, דרובא דנקט לאו דוקא, דקא מייתי עלה הא למאה תעלה, וכן בהנזקין רובא לאו דוקא. לפי דרך האמת כדפרי' עיקר, דק' ור' נפקי מאסמכתא ומקל וחומר, כדאיתא בסיפרי ומדאורייתא ברובא. והך דנזקין ודפ' נוטל כרבנן ור' יהודא דידיה, ודימוע סתם קאמרינן בין בלח יין ביין ושמן בשמן חולין בין ביבש כגון חיטה בחיטה.
הג"ה גיליתי הדברים ומעתה נבאר בדקדוקים. הפלא ופלא, לרב חיסדא ולרב חנינא היכא אפשר למיהוי כותי' גבי יין (כשר) [נסך] שנתערב ביין כשר דגרסי' בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"א], כי אתא רב דימא אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחביות לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ופריך לי' ממתניתין יין ביין בכל שהוא מאי לאו [דנפל איסורא לגו היתירא, לא] דנפל היתירא לגו איסורא והיכא אפשר למיהוי כותי', בשלמא יין כשר אפשר להתנסך, אלא נסך היכא אפשר להיות כשר. וניחא לי' דמוקמינן, כגון שהקרים ונתקלקל ודמי לפת שעיפשה ולנבילה מסרחת דהוי כעפרא, כדאמרינן בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], (לדבר) [ודבר] זה יש לפרש בין נפל היתירא לגו איסורא ובין נפל איסורא לגו היתירא, לרב חנינא ולרב חיסדא כל חד וחד כפי שיטתו. וכן (תמורה) [תרומה] כי מעיפשה הויא כחולין, דתניא בתוספתא דתרומה פרק דג טמא [הי"א], כיצד אבל דבר שאין דרכו לאכול אין מחייבין אותו קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו. ולמאן דאמר בתר מבטל אזלינן, סבירא דגזירת הכתוב גבי תרומה וערלה וכלאי הכרם שבטלו בק' ור' מדאורייתא ולאו אסמכתא היא, ולא גמרינין מיני' לחצאין, כדמפרש נמי לקמן גבי זיבה, דאילו היה בטל ברוב ככל איסורים או במשהו הוה גמרינין מיני', אבל השתא הוה לאו ק' ור' בעין חידוש ולא גמרינין מינייהו. ועוד נראה לי, די"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמרינן התם [ע"ז ע"ג ע"ב] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, ומפרש התם טעמא טבל כהיתירא כך איסורו ויין נסך משום חומרא דע"ז, הילכך איכא למימר נמי דאחמירו ביה נמי אפי' לא אפשר למיהוי כותי' אי נפל (איסור) היתירא לגו איסורא, אבל איסורא לגו היתירא בטל לפי דברי ר' יוחנן. ומדקאמר בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם אם כן אליבא דרבנן קאמרי, וכרבנן מוקי למתניתין דיין ביין, דאילו לר' יהודא כל מין במינו במשהו, וכיון דלרבנן מחמיר ביין נסך, קל וחומר אליבא דר' יהודא מחמיר אפי' לא אפשר למיהוי כותי'. זה נראה לי עיקר. ג'.גועוד צריכין אנו לבאר, בהא דאמר רבא בפרק התערובת [ע"ט ע"א], מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא. ובפרק גיד הנשה [צ"ז ע"א], אמר רבא אמור רבנן בטעמא מין במינו אמור רבנן (בקליפה) [בקפילא] אמור רבנן (בשטיפה) [בששים] מין בשאינו מינו דהיתירא בטעמא מין בשאינו מינו דאסור (בקליפה) [בקפילא] מין במינו (דאיכא) [דליכא] למיקם אטעמא. ומיהו בשמא הוי מין בשאינו מינו, דרבא אזיל בתר שמא, במסכת ע"ז [ס"ו ע"א], בששים, ואם לא היה ניכר ולא מתבשל יחד, אף מין בשאינו מינו בטל ברובא, או אם נתערבו יחד אחר בישולם ואפשר לאכול זה בלא זה, דהשתא לא שייך למיהוי כזית בכדי אכילת פרס, גם מין בשאינו מינו לכולי עלמא בטל ברוב מדאורייתא ומדרבנן בשישים.
הנה המשכיל יש עליו לדעת מה טעם אמרו בפ' מצות חליצה, יבמה שרקקה דם (תחילה) [תחלוץ], לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי הרוק, ולמה לא יבטל הציחצוח המועט במרובה. ונ"ל מדלא כתיב וירקה רוק שמע מני' דכל דבר שמכוחה בא הוי בכלל וירקה. והיינו דמשני התם, כאן במוצצת כאן בשותתת, וה"פ, שאי אפשר לה בלא משיכת רוק כדרך ואפי' כולו רוק מיקרי דם שלא תהא שותתת, ואמרינן התם [ק"ו ע"ב] אכלה גרגישתא לא תחלוץ, דבעינין שיהא הרוק מכוחה ולא מעצמו. וכן יש לפרש בפרק דם נידה [נ"ה ע"ב], דגרסי' התם (מי) [וכי י]רוק אין לי רוקו כיחו וניעו וכו', עד לפי שאי אפשר למי האף בלא ציחצוחי הרוק, פירוש הוא גופיה מיקרי רוק, כיון שכח משיכת הרוק בא ולא משום הטיפה גרידתא. וכן בפרק חבי(ו)ת שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב], מה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא, לפי שאי אפשר בלא (ציצוחי) [ציחצוחי] שמן, ורגילות להיות משקה ואוכל בכל השמנים, שלא חילקו חכמים בינייהו אלא לענין כתית למאור ולעניין מנחות כדאיתא בפ' כל הקרבנות [מנחות פ"ו ע"א]. והא דתניא בשילהי מסכת נזיר [ס"ו ע"א] ובפ' כיצד הרגל [כ"ה ע"א], ר' יהושע אומר, שכבת זרע של זב מטמא במשא, לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה, ולא בטלי' התם אפי' אם נקרא זיבה, גזירת הכתוב היא זיבה גמורה, דלא עריבה בה שכבת זרע [סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דעריבה בה שכבת זרע] אינה (מותרת) [סותרת] (אליו) [אלא] יום אחד, וכי היכא דבהא... הכי נמי לענין ביטול. ואם לומר ניגמר מיני', שהרי אינו בטל לגמרי שיהא טהור, וגם בזב גמור לסתור שבעה ולטמא שבעה לא הוי, כיון שמעורב הילכך לחצאין לא גמרינין דכעין חידוש הוא.
ד'.געוד יש לדעת פשר דבר, דיש מקומות שהמועט מבטל המרובה בדבר שהוא קל איסורו בעיני חכמים. ובפרק מי שמת[ו] [ברכות כ"ה ע"ב] תניא, כמה מים נותן לכוס, כל שהוא, ר' זכאי אומר רביעית. והטעם כדאיתא לעיל בההוא פירקא [שם ע"א], אמר רב הונא לא אסרה התורה אלא כנגד עמוד בלבד, הילכך בעביט סגי במשהו, ור' זכאי בעי רביעית שהוא שיעור טהרה בנטילת ידים, ודמי כעין משקה דמקוה. ובירושלמי מסיק [שם פ"ג ה"ה] אחד כלי גדול ואחד כלי קטן אפי' לכתחילה מבטלו בכל שהוא. והא דגרסי' בפ' אילו מומי' [מ"ד ע"ב] תני מודי דבבל מהדרי מים לעין עיטם, פרש' התם, לפיכך אין מטילין מים בעביט לפי שסמוך לנהר וכשישפכם בנהר מתערבין בעין עיטם שבו טובל כהן גדול, לפתרונו צריך לומר דמעלה בעלמא הוא דהא בטל בנהרות.
ה'.גגם יש דברים דמדרבנן מבטל ברוב לכתחילה. ומיהו חמור קצת דבעי רוב, כגון תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, בפ' עד כמה [בכורות כ"ז ע"א], וכן שאיבה ברובה ובהמשכה, בפ"ק דתמורה [י"ב ע"ב]. וגזרו בהן קצת משום דאיכא תרומה בארץ דאורייתא, וגם שאיבה שטובל בכלי ממש הוא מדאורייתא. ודכותי' אמרינין גבי (מעשה) [מעשר] וערלה, בפ' כיצד מברכין [ל"ו ע"א] מהאי טעמא. ובפ' הערל [פ"ב ע"ב] איכא תרתי לישנא, לחד לישנא בעינן (דומיא כרבנן) [ריבויא בדרבנן] ולאידך לישנא סגי בפלגא ופלגא. ו'.גאף מוקצה חלק מהם, דבפ"ק דביצה [ד' ע"ב] אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים, והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכו' והטעם דמוקצה גזרו משום הוצאה, שהוא איסור סקילה, כדאיתא בפ' כל הכלים [קכ"ד ע"ב]. ובחמו' ובדימ' שהוא המועט, בסוף פרק יוצא דופן [מ"ז ע"א] אמרינין דמפקע חלה (מ)דרבנן. ז'.געוד יש מהם כדנפ' לפנים שהם הלכה למשה מסיני מלא תרווד שנפל לתוכו עפר כל שהוא
<h2>דף קה.</h2>
גם הלכה זו תכופה לעניין של מעלה. לא להתגאות ולהתנטל באתי לפרש עניין מין במינו בטל, אך יש בהן מילין ככובד אבן וחול נטל. א.גוזה יסוד, אמר רב חסדא נבילה בטילה בשחוט' שאי אפשר לשחוט' שתיעשה נבילה. ומסקי' בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], דאינו מטמא לא במגע ולא במשא אע"פ שכ[ש]נושא נושא בברור הנבילה, כיון שבטילה הרי כמו שאינה. ולא דמי לתערובת איסור והיתר יחד במין בשאינו מינו, דבטל לכ"ע, אפ"ה א"ר יוחנן [ע"ז ס"ז ע"א] טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, דהתם נהנה מטעם האיסור ומרגיש בו מפני שאינו מן ההיתר, וגמרי' לה בפסחי' [מ"ד ע"ב] ובנזיר [ל"ז ע"א] ממשרת ליתן טעם כעיקר יין בפת. ודוגמתו הכי ואמרי' [סנהדרין ס"ב ע"ב], אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה וכו', אבל מין במינו אינו מרגיש בטעמו כשנתערב. ולהכי אמרי' בפ' התערוב' [זבחים ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, ורמינן עלה בזבחים, ומשני הא ר' יהוד' משמ' דנפשיה והא ר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, דתני ר' יהודה אומר משמי' דרבן גמליאל אין דם מבטל דם. ומהשת' בכל מקום שתמצא בתלמוד דר' יהודה סבר מין במינו לא בטל בזבחי' [שם ע"ב] ובהקומץ רבה [כ"ב ע"ב] ובשחיט' חולין [צ"ח ע"ב] ובפ' הערל [פ"ב ע"א] ובסוף מסכת ביצה [ל"ח ע"ב] ובאלה רבת', ר' יהודה משמי' דרבי', אבל ר' יהודה גופ' סבר כרבנן דבטל. ובכל מקומות שהקשה, והא ר' יהודה אית לי' מין במינו לא בטיל, איך ידע התלמוד איזה ר' יהודה הוא המוזכר אם דידיה אם דרבי'. בשלמ' אם בשביל לתרץ בא התלמוד שפיר, אבל אם ראה להקשות בשום מקום, דבר זה נפרש שלעולם יש הוכחה, כגון הך דגרסי' בפ' גיד הנשה [ק' ע"א], רבה בר בר חנה חתיכה של נבילה וכו', עד דפריך, מכדי רב נחמן אמרה לשמעתי' כר' יהודה, דאמר מין במינו לא בטיל, מאי אירי' משום נותן טעם אפי' לא נותן טעם נמי הלשון דחקו מדנקט מפני שהוא (אינו) [מינו], משמע כר' יהודה משמיה דרבן גמליאל. וכן בפ' כל הבשר, הלכה, טיפת חלב [ק"ט ע"א] פריך הכי מדנקט מפני שהוא מינה. ודוק ותשכח אם לא זה לא היה לו מקש' כלל. ואפי' אם ר' יהודה הי' אומר בפירוש, דלא ידעינן הי ר' יהודה הוא. והא דנפלו ונתפצעו דהניזקי' [נ"ד ע"ב], על כורחי' ר' יהודה דידיה, דאי משום מין במינו אפי' נתפצעו נמי. ומ' שנחלקו אביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א], בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי, היינו לר' יהודה משמי' דרבן גמליאל, מדנקט טעמ' משום מין במינו. והך דסוף ביצה [ל"ח ע"א] נמי הכי הוא. אבל הך דעשה עיסה מין חטין ומין אורז וכו' עד אלא מין במינו ברובא, מוקמי' התם [זבחים ע"ח ע"ב] כר' יהודה דידיה. ומעתה הא דתניא בפ' הלוקח בהמה [כ"ג ע"א], אפי' (בשר) [אפר כשר] שנתערב(ה) באפר מקלה הוא לא מטמא אפי' במשא, מיתוקמ' כרבנן וכר' יהודה דידיה. אע"ג דפריך עלה מרב חסד', ההיא מיתוקמ' בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], דאליב' דר' יהודה דמשמ' דרביה קאמר לה, דרב חסדא סבר בתר בטל אזלי' ור' חנינא בתר מבטל אזלי', תלמוד' לא פריך אלא מרישיה דמילת' דרב חסד', דאמר נבל' בשחוטה דהוי מין בשאינו מינו דבטל לכ"ע, ופריך מביטול אביטול למאן דאית ליה מינו ברובא א"כ שוה לשאינו מינו ליטמא מיהת במשא. ולבסוף מסיק דאינו מטמא לא במגע ולא במשא, ומילתי' דרב חסד' מיירי לענין טומאה, דומיא דאפר כשר באפר מקלה. ומיהו הוא הדין נ"ל שבטל ומותר לאכול דאם הם חתיכות שלימות אוכל האחת ותו[לה] להאיסור בשתים הנותרות וכן השנית וגם את השלישית יאכל ותולה האיסור באותם שאינם בעין. כדמוכח בהלכו' ג' קמייתא בהתערוב' [זבחים ע"ד ע"א], גבי הטבעת של ע"ז שנתערבה צריך להרים מפני גזל השבט, כדאי' בתלמוד ירושלמ' [פ"ג ה"א] אבל בשאר איסורי' כולהו שריין על דרך שפירשתי. ואם נימוחו החתיכות נמי הדין כן נבילה בטילה בשחוטה, דהוי מין בשאינו מינו, ושחוטה אינה בטילה בנבילה, דהוי מין במינו דבתר מבטל אזלי'. ונראה בעיני דאפי' אם יש בהן כזית בכדי אכילת פרס בטילה הנבילה בשחוט' ברובא, אע"ג דרב חשיב ליה מין בשאינו מינו, פירשנו לעיל דחייב עליו כזית בכדי אכילת פרס, הכא דאינו מרגיש בטעם האיסור ושווין בשמא ובטעמ' אלא מפני שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה חשיב ליה מין בשאינו מינו. והא דאמר רבא בפ' התערובת [ע"ט ע"א] מין במינו ברובא, היינו נמי לעניין זה דשרי לאכול. והא דאמר ריש לקיש [שם ע"ח ע"א] הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור, משמע אסור, התם כל שלשתן דבר אסור, וכי היכי דאינו מטמא במשא אע"ג דברור הטומאה בידו, הכי נמי שרי לענין אכילה מין במינו, למאן דאית לה ברוב'. ונ"ל דרב חסד' עדיפ'. ומדאביי ורבא בפ' בתר' דע"ז [ס"ו ע"א] הוא דפליגי אי בתר שמא אזלי' או בתר טעמ', דאינהו לא חיישי' איפשר למיהוי כוותיה אפי' שוה לו (במשא) [בשמא] ובטעמ', דומי' דנבילה ושחוטה, דשני מנחות, דפריך להו [מנחות כ"ג ע"ב], וכן נמי אם משונה בטעמ' ובשמא לא חיישי', מדפריך לרב חסד' (מתיכלה בקצה) [מתיבלה בקצח] ובסבר' בעלמ' פליגי. ונר' הדברי', שאם היתה החתיכה ראוייה להתכבד בה מפני האורחין, אי נמי חתיכה גדולה שהגיע לכלל את שדרכו למנות לר' יוחנן אי נמי כל שדרכו למנות לר"ל, בהא כ"ע מודו דאין לה ביטול מטעם (חשיבותיו) [חשיבותה]. ורב חסד' ורב חנינ' לא איירי אלא בחתיכה שלא הגיעה לכל שדר'. וגם ר' יהודה ורבנן לא נחלקו אלא בקטנה או נימוחה, כדאמרי' בפ' הערל, והאי במאי עסקי' בשנימוחה ור' יהוד' לטעמ' דאמר מין במינו לא בטיל. ופלוגתייהו בפ' הערל, היינו לר' מאיר, כאשר פירשתי בתשובה שלפני זאת, גבי את שדרכו לימנות שנינו, פתרון מבואר. ונ"ל דלמאן דאית ליה מין במינו, לא בטיל לא שנא בדבר לח ולא שנא בדבר יבש. דהא מצינו מולקח מדם הפר ומדם השעיר גמר והוא לח. ובדבר יבש נמי מצינו בחתיכה דאיירי בה ר' חנינ' ור' חסדא, שלא הוזכר בה נימוחה אך שתהא קטנה. ולרבנן ולר' יהודה דידיה בטל ברוב, לא שנא לח ולא שנא יבש, כדאמרי' בהניזקין [נ"ד ע"ב], גבי נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר' מאיר ור' יהודה, ומסיק והא הכא מדאוריית' חד בתרי בטל והא קניס ר' יהודה שוגג אטו מזיד. ומיהו גבי ערלה וכלאי הכרם בעינן מאתיים להעלות, מאסמכתא דקראי בספרי [קרח פ' קכ"א], וכן תרומה בק' ילפינן התם ואסמכתא בעלמא, אבל מדאורייתא בטלים ברוב כדאמרינן בפ' נוטל אדם [קמ"א ע"ב], ר' יהודא אמר אף מעלין את התרומה באחד ומאה ומדאורייתא ברוב, כדאמרינן (בסוכה) [בנדרים] פרק הנודר מן הירק, [נ"ט ע"א] והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ובטילה ברובה, דתנן סאה תרומה וכו'. ואע"ג דיש לדחות, דרובא דנקט לאו דוקא, דקא מייתי עלה הא למאה תעלה, וכן בהנזקין רובא לאו דוקא. לפי דרך האמת כדפרי' עיקר, דק' ור' נפקי מאסמכתא ומקל וחומר, כדאיתא בסיפרי ומדאורייתא ברובא. והך דנזקין ודפ' נוטל כרבנן ור' יהודא דידיה, ודימוע סתם קאמרינן בין בלח יין ביין ושמן בשמן חולין בין ביבש כגון חיטה בחיטה.
הג"ה גיליתי הדברים ומעתה נבאר בדקדוקים. הפלא ופלא, לרב חיסדא ולרב חנינא היכא אפשר למיהוי כותי' גבי יין (כשר) [נסך] שנתערב ביין כשר דגרסי' בפ' בתרא דע"ז [ע"ג ע"א], כי אתא רב דימא אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחביות לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל, ופריך לי' ממתניתין יין ביין בכל שהוא מאי לאו [דנפל איסורא לגו היתירא, לא] דנפל היתירא לגו איסורא והיכא אפשר למיהוי כותי', בשלמא יין כשר אפשר להתנסך, אלא נסך היכא אפשר להיות כשר. וניחא לי' דמוקמינן, כגון שהקרים ונתקלקל ודמי לפת שעיפשה ולנבילה מסרחת דהוי כעפרא, כדאמרינן בהקומץ רבה [כ"ג ע"א], (לדבר) [ודבר] זה יש לפרש בין נפל היתירא לגו איסורא ובין נפל איסורא לגו היתירא, לרב חנינא ולרב חיסדא כל חד וחד כפי שיטתו. וכן (תמורה) [תרומה] כי מעיפשה הויא כחולין, דתניא בתוספתא דתרומה פרק דג טמא [הי"א], כיצד אבל דבר שאין דרכו לאכול אין מחייבין אותו קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו. ולמאן דאמר בתר מבטל אזלינן, סבירא דגזירת הכתוב גבי תרומה וערלה וכלאי הכרם שבטלו בק' ור' מדאורייתא ולאו אסמכתא היא, ולא גמרינין מיני' לחצאין, כדמפרש נמי לקמן גבי זיבה, דאילו היה בטל ברוב ככל איסורים או במשהו הוה גמרינין מיני', אבל השתא הוה לאו ק' ור' בעין חידוש ולא גמרינין מינייהו. ועוד נראה לי, די"ל דר' יוחנן לטעמיה דאמרינן התם [ע"ז ע"ג ע"ב] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, ומפרש התם טעמא טבל כהיתירא כך איסורו ויין נסך משום חומרא דע"ז, הילכך איכא למימר נמי דאחמירו ביה נמי אפי' לא אפשר למיהוי כותי' אי נפל (איסור) היתירא לגו איסורא, אבל איסורא לגו היתירא בטל לפי דברי ר' יוחנן. ומדקאמר בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם אם כן אליבא דרבנן קאמרי, וכרבנן מוקי למתניתין דיין ביין, דאילו לר' יהודא כל מין במינו במשהו, וכיון דלרבנן מחמיר ביין נסך, קל וחומר אליבא דר' יהודא מחמיר אפי' לא אפשר למיהוי כותי'. זה נראה לי עיקר. ג'.גועוד צריכין אנו לבאר, בהא דאמר רבא בפרק התערובת [ע"ט ע"א], מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא. ובפרק גיד הנשה [צ"ז ע"א], אמר רבא אמור רבנן בטעמא מין במינו אמור רבנן (בקליפה) [בקפילא] אמור רבנן (בשטיפה) [בששים] מין בשאינו מינו דהיתירא בטעמא מין בשאינו מינו דאסור (בקליפה) [בקפילא] מין במינו (דאיכא) [דליכא] למיקם אטעמא. ומיהו בשמא הוי מין בשאינו מינו, דרבא אזיל בתר שמא, במסכת ע"ז [ס"ו ע"א], בששים, ואם לא היה ניכר ולא מתבשל יחד, אף מין בשאינו מינו בטל ברובא, או אם נתערבו יחד אחר בישולם ואפשר לאכול זה בלא זה, דהשתא לא שייך למיהוי כזית בכדי אכילת פרס, גם מין בשאינו מינו לכולי עלמא בטל ברוב מדאורייתא ומדרבנן בשישים.
הנה המשכיל יש עליו לדעת מה טעם אמרו בפ' מצות חליצה, יבמה שרקקה דם (תחילה) [תחלוץ], לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי הרוק, ולמה לא יבטל הציחצוח המועט במרובה. ונ"ל מדלא כתיב וירקה רוק שמע מני' דכל דבר שמכוחה בא הוי בכלל וירקה. והיינו דמשני התם, כאן במוצצת כאן בשותתת, וה"פ, שאי אפשר לה בלא משיכת רוק כדרך ואפי' כולו רוק מיקרי דם שלא תהא שותתת, ואמרינן התם [ק"ו ע"ב] אכלה גרגישתא לא תחלוץ, דבעינין שיהא הרוק מכוחה ולא מעצמו. וכן יש לפרש בפרק דם נידה [נ"ה ע"ב], דגרסי' התם (מי) [וכי י]רוק אין לי רוקו כיחו וניעו וכו', עד לפי שאי אפשר למי האף בלא ציחצוחי הרוק, פירוש הוא גופיה מיקרי רוק, כיון שכח משיכת הרוק בא ולא משום הטיפה גרידתא. וכן בפרק חבי(ו)ת שנשברה [שבת קמ"ד ע"ב], מה טעם אמרו מוהל היוצא מעקל בית הבד טמא, לפי שאי אפשר בלא (ציצוחי) [ציחצוחי] שמן, ורגילות להיות משקה ואוכל בכל השמנים, שלא חילקו חכמים בינייהו אלא לענין כתית למאור ולעניין מנחות כדאיתא בפ' כל הקרבנות [מנחות פ"ו ע"א]. והא דתניא בשילהי מסכת נזיר [ס"ו ע"א] ובפ' כיצד הרגל [כ"ה ע"א], ר' יהושע אומר, שכבת זרע של זב מטמא במשא, לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי זיבה, ולא בטלי' התם אפי' אם נקרא זיבה, גזירת הכתוב היא זיבה גמורה, דלא עריבה בה שכבת זרע [סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דעריבה בה שכבת זרע] אינה (מותרת) [סותרת] (אליו) [אלא] יום אחד, וכי היכא דבהא... הכי נמי לענין ביטול. ואם לומר ניגמר מיני', שהרי אינו בטל לגמרי שיהא טהור, וגם בזב גמור לסתור שבעה ולטמא שבעה לא הוי, כיון שמעורב הילכך לחצאין לא גמרינין דכעין חידוש הוא.
ד'.געוד יש לדעת פשר דבר, דיש מקומות שהמועט מבטל המרובה בדבר שהוא קל איסורו בעיני חכמים. ובפרק מי שמת[ו] [ברכות כ"ה ע"ב] תניא, כמה מים נותן לכוס, כל שהוא, ר' זכאי אומר רביעית. והטעם כדאיתא לעיל בההוא פירקא [שם ע"א], אמר רב הונא לא אסרה התורה אלא כנגד עמוד בלבד, הילכך בעביט סגי במשהו, ור' זכאי בעי רביעית שהוא שיעור טהרה בנטילת ידים, ודמי כעין משקה דמקוה. ובירושלמי מסיק [שם פ"ג ה"ה] אחד כלי גדול ואחד כלי קטן אפי' לכתחילה מבטלו בכל שהוא. והא דגרסי' בפ' אילו מומי' [מ"ד ע"ב] תני מודי דבבל מהדרי מים לעין עיטם, פרש' התם, לפיכך אין מטילין מים בעביט לפי שסמוך לנהר וכשישפכם בנהר מתערבין בעין עיטם שבו טובל כהן גדול, לפתרונו צריך לומר דמעלה בעלמא הוא דהא בטל בנהרות.
ה'.גגם יש דברים דמדרבנן מבטל ברוב לכתחילה. ומיהו חמור קצת דבעי רוב, כגון תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, בפ' עד כמה [בכורות כ"ז ע"א], וכן שאיבה ברובה ובהמשכה, בפ"ק דתמורה [י"ב ע"ב]. וגזרו בהן קצת משום דאיכא תרומה בארץ דאורייתא, וגם שאיבה שטובל בכלי ממש הוא מדאורייתא. ודכותי' אמרינין גבי (מעשה) [מעשר] וערלה, בפ' כיצד מברכין [ל"ו ע"א] מהאי טעמא. ובפ' הערל [פ"ב ע"ב] איכא תרתי לישנא, לחד לישנא בעינן (דומיא כרבנן) [ריבויא בדרבנן] ולאידך לישנא סגי בפלגא ופלגא. ו'.גאף מוקצה חלק מהם, דבפ"ק דביצה [ד' ע"ב] אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים, והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכו' והטעם דמוקצה גזרו משום הוצאה, שהוא איסור סקילה, כדאיתא בפ' כל הכלים [קכ"ד ע"ב]. ובחמו' ובדימ' שהוא המועט, בסוף פרק יוצא דופן [מ"ז ע"א] אמרינין דמפקע חלה (מ)דרבנן. ז'.געוד יש מהם כדנפ' לפנים שהם הלכה למשה מסיני מלא תרווד שנפל לתוכו עפר כל שהוא
